לקראת סיום ביקורנו במזרח התיכון, אחד המפגשים המרגשים ביותר שקיימנו הייתה עם מאהר חנון ומשפחתו בירושלים המזרחית. מזה כמה לילות לנים שלושה דורות מבני משפחת חנון ברחוב – הנשים והילדים במכוניות והגברים באוהלים על המדרכות. הם גורשו מבתיהם בשכונת שיח' ג'ראח שבירושלים המזרחית ב- 2 באוגוסט, 2009, בעקבות פסיקת בית משפט ישראלי.
הבאנו למשפחה מזון ושתייה לכבוד האפטאר, ארוחת הערב בה מוסלמים שוברים את הצום היומי של חודש רמדאן, ומשום כך אירוע חשוב עבורם. המפגש נגע לליבנו אף יותר כששמענו על הקשיים שחוותה משפחת חנון מאז פינויה.
זוהי משפחת פליטים שחיה בביתה בשיח' ג'ראח מאז שנת 1948. עתה, לא רק שהם פונו אלא שהם גם צפו במשפחות יהודיות נכנסות לגור בבתים אשר במשך דורות היו שלהם. בתים אלה נמצאים במזרח ירושלים. המשפחות הפלסטיניות שחיו בהם עשו זאת באופן חוקי ונוכחותן שם מוכרת על פי החוק הבינלאומי. הדבר מגולם בהחלטות מועצת הביטחון 446 ו- 478, הקוראות לישראל לא להעביר אוכלוסיה אזרחית לשטחים הערבים הכבושים או לשנות את אופייה של ירושלים.
באופן מביש אפשרה מערכת המשפט הישראלית – שאליה יש לפלסטינים גישה מוגבלת ובלתי שוויונית – למספר קבוצות מתנחלים לטעון בעלות על רכוש שכביכול היה בבעלות יהודית לפני 1948. ההחלטות שהתקבלו בבתי משפט ישראליים תומכות בטענות המתנחלים ולא נותנות לפלסטינים אפשרות לדרוש את זכויותיהם או את השבת אדמתם ורכושם. עמיתי לקבוצת ה-Elders, ג'ימי קרטר, היה חד-משמעי בהכרזתו כי פינוי פלסטינים כמו משפחת חנון מירושלים המזרחית הוא "עניין פוליטי... זהו ניסיון של ישראל להשתלט על ירושלים המזרחית, שהיא חלק מפלסטין." אני מסכימה בלב שלם, ושאבתי עידוד מכך שישנם מספר ארגוני זכויות אדם ועורכי דין ישראלים המסכימים גם כן.
פינויים כפויים כאלה הם בלתי קבילים לחלוטין; לא יהיה זה מוגזם לומר כי מעשים כאלה עלולים להוות מכשולים חמורים למשא ומתן מוצלח על פתרון שתי מדינות. למשפחת חנון אין גישה הוגנת ושוויונית למערכת המשפט הישראלית, וגם אינם היחידים שזכו ליחס כזה. על הקהילה הבינלאומית, וכל אלה בישראל ובפלסטין המאמינים בחשיבות שלטון החוק, לתמוך במאבקם ולצאת נגד פגיעה כזאת בזכויות הבסיסיות של הפלסטינים.